לפני מספר שבועות כתבי התרבות התרגשו מכך שבתי הקולנוע נפתחים אחרי שנה ומשהו בהם הם היו סגורים בשל מגפת הקורונה.
הכותרת הייתה שעם ישראל צמא לראות סרטים על גבי המסך הגדול.
אך לעניות דעתי כפי שאמר אחד מבעלי רשת "סנימה סיטי" אבי אדרי העם הישראלי רוצה לצאת מהבית ולא חשוב לאן אחרי תקופת הסגרים הבלתי-נגמרים.
אם נחזור אל נתוני הקולנוע נגלה שהם מספרים סיפור אחר מאשר היינו רוצים להאמין.
הנתונים לגבי צפייה בסרטים מעל המסך הגדול
התפוסה באולמות הקולנוע עומדת כיום על 30-20% יותר ממה שהיה ביוני 2019 .
בשבוע הראשון לפתיחת בתי הקולנוע עמד שיעור התפוסה באולמות על 70% בממוצע ומאז יש עלייה מרשימה במספר הצופים.
נשאלת השאלה: אם הנתונים כל-כך טובים למה יש חמיצות מסוימת?
המגמה המדאיגה שמחלחלת לישראל
לפני פרוץ משבר הקורונה חלה ירידה במכירת כרטיסים לסרטים ברחבי העולם (מגמה זו הגיעה גם לישראל לפני יוני 2019) .
חשוב לציין כי חלק ממפיצי הסרטים לא חיכו לפתיחת בתי הקולנוע אלא העבירו את הסרטים ישירות לחברות הכבלים והלוויין כדי שאלו ישדרו אותו למיליוני צופים.
איך עדיין ישנם שוברי קופות כמו "מהיר ועצבני 9" ,"וונדר וומן 1984", "שומר טינה" ,"שומר הראש ואשתו של המתנקש" אשר חיכו בסבלנות לפתיחת בתי הקולנוע בישראל.
בניגוד לרוב מדינות אירופה וארצות-הברית שבהן יש שקיפות מלאה על רמת הרווחיות של הסרטים השונים, בישראל לא קיימת אותה שקיפות ואי-אפשר לדעת לשם ההשוואה אילו סרטים רווחים יותר, ואילו סרטים פחות רווחיים.
כי כמו שאמר המדען אלברט איינשטיין :"הכל יחסי".
כך למשל, כאשר אומרים שבסרט מסוים היו 300 אלף צופים אי-אפשר לדעת למה נתון זה מתייחס למספר הצופים או לכסף שהסרט הכניס.
ניתן לראות כי המבחן הגדול של בתי הקולנוע יהיה בקיץ הבא בהנחה שלא נחווה משבר כזה או אחר ובהנחה שחברת "נטפליקס" תתאושש מהמשבר שאותו היא חווה מאז דעיכת הקורונה בישראל, אז יהיה ניתן לדעת בבירור האם הציבור הישראלי חזר לאולמות הקולנוע או לחילופין שאולמות הקולנוע היוו מעין "אסקיפזם" למציאות הקשה שחווינו בשנה האחרונה.
אני בלוגר וכותב באתרים שונים כגון: "פרשן","NEWS1 ", "מקושרים" ועוד. וכן אני סטודנט לתקשורת באוניברסיטה הפתוחה.